מדברת למתים
דפנה שחורי
ספרה השני של חגית גרוסמן "לווייתני האפר" מגלה כי לפנינו ניצבת משוררת שלקחה על כתפיה את מלוא כובד המסירות הנדרשת לכתיבת שירה. הקריאה בספר כשוטטות בגן פואטי שעציו עמוסים בשירי קינה במטאפורות ובצבעים חזקים. הם מאוכלסים בעורבים באישונים שחורים ובצללי רפאים.
במרכזו של גן זה ימצא הקורא את גרוסמן ישובה על האדמה כשלמרגלותיה פזורים ספרי שירה של משוררות ומשוררים בעיקר מתים שמהם היא שואבת השראה. גרוסמן מחוללת מתוך ידיעה כי האדמה שמתחת לרגליה אינה אדמה בתולה אך עם זאת ניכרות טביעות אצבעותיה שלה ו"שפתה עמוקה כשברי עננים המשוררים שיחה עם הרוחות."
גרוסמן כותבת בשפה מרובדת ועשירה שמזכירה תקופות שבהן לא חששו מן הפיוט. אם בספרה הראשון "תשעה שירים לשמואל" קיימה דיאלוג רגיש עם אביה המת בספר זה מקיימת גרוסמן דיאלוג עם נדב אהובה שהתאבד אבל לא רק עם המתים היא מדברת גם עם עננים ורוחות וגם עם אנשים חיים כמו בעלה יהונתן שלו כתבה בספר כמה שירי אהבה יפים.
כיום רווחת הנטייה לכתוב שירה דיבורית-פרוזאית בעלת שפה דלה. מרבית המשוררים הצעירים מנסים להוריד את השירה ממרום שבתה ולהפשיט מעליה את שמלת הסבתא המנוקדת. דווקא על רקע זה ניכר ייחודה של גרוסמן שעוטה על עצמה שמלות סבתא לרוב. היא אינה חוששת להתכתב עם תקופות רחוקות כדוגמת התנועה הרומנטית בשלהי המאה ה18-שעימה נמנו בין השאר ביירון שלי וקיטס. גרוסמן שותה מן הבארות העתיקות מתמסרת מסתווה ונטמעת בעבר
ועל אף שפואטיקה זו על רקע התקופה עלולה להיתפס כארכאית היא מחזירה עטרה ליושנה ומזכירה לנו כי שירה לפני הכל היא היהלום שבכתר האמנויות.
פוסט יפה ומרגש. טוב שאת ביקורת השירה עושה משוררת.
יוחנן המהלך
חגית, לצערי לא יכולתי לבוא לערב המיוחד, אז הלכתי וקניתי את הספר.
דפנה, יפה את כותבת על השירה של חגית. זה ספר מרגש ומומלץ ביותר.
חגית משוררת נהדרת והרשימה יפה ונוגעת במורכבות ובעושר ההבעה